בשנת 1956-7 , הכרתי את מירנה בזמן השרות הצבאי שלנו. היא תל אביבית מלידה על כל המשתמע מכך.

אני מהעיר לוד ולאחר סיום התיכון עברתי לחולון.

בצבא נפגשנו בשלישות הראשית שברמת גן.

באותה תקופה השלישות הייתה מקום שירותם של שחקני כדורגל, כדורסל, תיאטרון וכו’.אני הגעתי לשם בטעות.

במהלך תקופת שירותנו התיידדנו והמפגש עם מירנה היה עבורי מפגש מכונן ופוקח עיניים. במיוחד אהבתי את התורנויות בשבת שהיו עבורנו מעין פיקניקים בינות לצריפי העבודה.

אני שימשתי כרב סמל ומירנה הייתה אחת מחיילות המדור. באותה תקופה לא התעניינתי באמנות פלסטית אך בביקורים בבית הוריה ראיתי את העבודות של אחיה של מירנה הצייר יואב בראל פתחו בפני צוהר שהחל מסקרן אותי.

ובאחד הביקורים שם הזמינה אותי באחת השבתות לבקר אתה בגלריה צ’מרינסקי שם הציגה באותה עת הזמרת ברכה צפירה ויואב בראל שכתב באותה תקופה ביקורות על תערוכות שהוצגו גם היה אמור להגיע.

אחרי התערוכה החלטנו לשבת בבית קפה וכך תהיה לי הזדמנות להכיר את יואב יותר מקרוב. ברור שנתתי הסכמתי להצטרף והאמת היא שמאד התרגשתי שמעולם לפני כן לא בקרתי בגלריות. העבודות הגדולות  שהוצגו על הקירות בגלריה מאד הרשימו אותי וכך בעודנו צועדים ביניהן חשתי מהומה קטנה ובפתח הופיע יואב וברכה התפנתה ורצה לקראתו. יואב הסתכל, חייך, ובתשובה לשאלתה: “נו מה אתה אומר ?” ענה “אוי ברכה  ברכה ואת שרה כל כך יפה”. ואני הייתי בהלם.

לימים כשנכנסתי עמוק לעולם האמנות הפלסטית והכרתי את עבודותיו הנפלאות של יואב ,כששמעתי את שמו עלה חיוך על שפתי בהזכרי בסצנת ברכה צפירה. ועוד סיפור קטן הזכור לי ממירנה:

לפני מס’ עשורים באחת מפגישותינו הזכירה לי מירנה שנתתי יום חופש לכמה מהחיילים ולקחתי אותם לירושלים לבניני האומה לביקור במשפט אייכמן. גם הפעם הייתי בהלם משום שנסיעה זו פרחה לגמרי מזיכרוני ושכחתי מקיומה.

נפלאות דרכם של תעתועי הזכרון.